יום חמישי, 17 ביולי 2014

רילוקיישן - כל האמת - ואפילו בלי תמונה אחת


אנחנו נמצאים במן תקופה משונה כזו - רגל אחת עוד כאן  - מסרבת להינתק מהמקום 

הנהדר הזה ורגל אחת כבר פונה לארץ.  על אף כל מה שקורה שם. 

הבית מתחיל לקבל שוב צורה של ארגזים ארגזים.   ממיינים, מוכרים, תורמים, 

מנסים לדמיין מה נרצה וכמה בארץ מהטוב והשפע שפה - וכאן כידוע 

הכסף קונה הרבה הרבה יותר (לא מצליחה להבין איך דאודורנט זהה שעולה פה דולר 

מגיע בארץ למחיר ההזוי של 33 ש"ח.  לא מצליחה וכנראה גם לא אצליח)

אני עוצרת הכל כדי לרשום פוסט שכבר הרבה זמן יושב לי "בקנה" והתבשל 

בעיקר בגלל ח' - שלפני יותר מחצי שנה הגיעה לכאן עם משפחתה 

ולפני זה יצרה איתי קשר (דרך הבלוג) כדי לברר מספר פרטים שקשה להבין 

ולהחליט מהארץ... 

  בשיחות שלנו מאז ועד עכשיו היא משתפת אותי בקשיים,  שהם חווים כאן



בהתחלה, קשיים מוכרים שכבר הספקתי לשכוח את רובם ובאחת השיחות 


, שלנו היא הסבירה לי שאני לא בסדר - שבבלוג תמיד רשמתי "כמה טוב ונעים",

 ואפפעם לא סיפרתי כמה רילוקיישן זה קשה.  כמה זה מאתגר

הלכתי אחורה לבלוג הישן כדי לבדוק הכצעקתה והיא צודקת.!!!

נכון. לא שיתפתי יותר מידי בקשיים של המהלך הזה.  ויש לא מעט.

מה גם שאנחנו הגענו לכאן במסגרת עבודה והיינו מאוד מפונקים - 

חיכתה לנו דירה זמנית מרוהטת לחודשיים ואוטו שכור לחודש 

ולקחו אותנו לסיור באזור ונסו לעזור במציאת בית קבוע....

ועוד כל מיני דברים בירוקרטיים כמו בטוח רפואי וניירת ומה לא...


עכשיו - כשאנחנו מתחילים להתקפל ומנסים להתכונן לחזרה לארץ

בראש רצות מחשבות של סיכום התקופה הזו - שכן, היו בה גם לא מעט קשיים.


בהחלט יתכן שרוב קוראיי הבלוג יצקצקו בלשונם ויחשבו בציניות "באמת אוייויויי"...

מסכנים גדולים - לעבור לדרום קליפורניה לכמה שנים - כמה קשה... 

אבל להעתיק את חיי המשפחה - ולא משנה להיכן - זו חוויה מטלטלת


אני לא אשכח את היום שהגענו לפה לראשונה. 

יצאנו בטיסת לילה ללוס אנג'לס ממנה המשכנו בטיסה נוספת לכאן.

זה עוד היה בתקופה היפה שהיה מותר לכל נוסע להגיע עם 2 מזוודות... אז היו לנו 6

וגם עגלה וגם כסאי בטיחות לאלונה


את העגלה שלנו דפקו לנו בטיסת אל על. כשפניתי אחרי חודשים ספורים 

לבקש פיצוי הסבירו לי שהיתי אמורה לטפל בזה עד 10 ימים מהטיסה.  

(כן. זה בדיוק מה שאני אתעסק איתו ב-10 ימים הראשונים...)


נחתנו בסאן דיאגו ופנינו לקבלת רכב שכור. הפקיד הסתכל על כל הכבודה שלנו 

ונתן לנו רכב גדול שיכיל אותה.  לרגע הרגשתי כאילו אני שוב בקבוץ 

עם הרכבים העצומים ...

הגענו לקומפלקס ששם היה לנו הבית זמני מטעם העבודה של איתי.  

ברגע שירדנו מהרכב אלונה הרביצה הקאה עצומה על המדרכה 

ואיתי ואני הסתכלנו אחד על השני ולא ידענו מה לעשות.

איתי הרים את אלונה ואז היא הקיאה הקאה חוזרת עליו.   

אני נשארתי לנקות את היופי עם חבילת מגבונים שהיתה לי בתיק, 

לתוך הפח הסמוך, לימים - מסתבר שזה פח מחזור נייר בלבד


נכנסנו לבית שהיה מרוהט ומאובזר עם כל מה שצריך - ישר לאמבטיות ולמיטה.. 

זה היה בערך 14 בצהריים - קצת יותר מ-24 שעות מהרגע שיצאנו מהבית 

של ההורים שלי לשדה התעופה בארץ.

ואז התעוררנו.

בבית היה חשוך. בחוץ היה חשוך

לא היה לנו טלפון. לא היה לנו שעון. ולא היה לנו מושג ירוק אם זה עכשיו 5 אחה"צ

או 11 בלילה או 3 לפנות בוקר

תלישות מוחלטת

כזו שאי אפשר להסביר.

מי יודע בכלל באיזו שעה מחשיך כאן ?



על השיש במטבח היו מונחות שקיות של "פיירט בוטיס" - חטיף כזה דומה בצורתו לבמבה

טעמתי, ירקתי וזרקתי הכל לפח.

חשבתי לעצמי - איזה טעם מגעיל יש לאמריקאים האלה !

לימים - זה החטיף שאלונה הכי אוהבת ...

היתה שם מכונת קפה אמריקאית (ששונה מאוד ממכונת קפה שאתם מדמיינים) ובעיקר

הקפה שהיא מכינה שונה מאוד מזה שאתם מכירים... ומי בכלל יודע להפעיל את הדבר 

הזה עכשיו, אז נסענו עם האוטו המפלצתי לסטארבקס הסמוך.  ושם גלינו שגם אצלם 

- איך לאמר - הקפה לא משהו...


נכנסנו לסופר לקנות כמה דברים ולא הבנו מה הולך שם בטריידר ג'ואס - 

שזה הסופר הביתי שלנו עד עצם היום הזה ולמדנו מהר מאוד שהוא באמת 

הכי טוב בעולם (ודווקא בלעדיו יהיה קשה לנו בארץ). 

כשחזרנו לאוטוראינו שחנינו הפוך ובכלל נכנסנו עם הרכב בכיוון ההפוך... 

כאן זה אמריקה. הכל ברור. לכל דבר יש כללים.  וכדאי לישר קו 


ASAP


לקח לנו כמה ימים טובים להבין לאן הגענו

וכמה חודשים טובים להכיר את העיר

נראה לי שהשנה הראשונה היא בכלל שנת הסתגלות .


בכלל - אני חייבת לציין שמבחינתי האישית -רילוקיישן כהגדרה מתחיל מהשנה השניה

כל מה שהוא עד שנה או פחות - זה טיול ארוך 




- אני זוכרת את עצמי באחד מימי השישי הראשונים עומדת ברמזור אדום 

ליד ההול פודס וממררת בבכי של געגועים לבית ולמשפחה, שבאותה שעה היתה יחד 

בארוחת ליל שישי...

אני זוכרת כמה קשה היה לי להכיל את זה שלא אחגוג את ליל הסדר עם המשפחה 

 שלי - בשנה הראשונה וכמה זה שעשע אותי השנה כשנזכרתי בזה עת ערכתי את 


שולחן הסדר. אני גם זוכרת איך למדתי להכיל את הקושי ולהתמודד איתו מעשית 

באותן סיטואציות ובכלל - כמה צדדים שלי זכיתי להכיר כאן לאורך התקופה 

הזו בשל כל החוויות...


אז כן - זו חוויה מטלטלת ולא תמיד פשוטה, בעיקר לא בהתחלה

להכניס ילדים קטנים שלא יודעים אנגלית למערכת חינוך - לא פשוט.

להכניס ילדי בית ספר - עוד הרבה יותר...

להבין מה רוצים ממך בכל מיני בירוקרטיות כאן - לא פשוט

ללמוד לקרוא "אמריקאית" בין השורות, בין המילים - לא פשוט.

לנהל צוות אמריקאים  - ממש ממש לא פשוט...



עשינו כאן כל כך הרבה, חווינו כאן המון. על דרך החיוב וגם על השלילה.

ואני אסירת תודה על שזכינו לטלטלה הזו ולחוויה המיוחדת הזו

ומכאן אני אומרת לכל מי ששוקל צעד כזה , מתלבט, מהרהר - צאו.  !

צאו ותהנו ותטיילנו ותכירו ותראו ותפגשו. 

זה פוקח עיניים זה פותח את הראש וזה מרענן



מבחינה אישית התקופה הזו נתנה לי המון וחשפה אותי לכל כך הרבה 

אם זה במובן המקצועי - ההתנסויות כאן, הלמודים השונים שבחרתי

 , החומרים, העושר, המגוון, הסגנונות השונים והמפגש עם האנשים המרתקים..


אני לא יכולה בכלל לנסות להסביר מה זה עשה לנו כמשפחה. 

ובעיקר סביב הרחבתה עם הלידה של אלה שלימדה אותי כל כך הרבה על כאן 

ועל שם ועל כמה טוב שיש לי את המשפחה שלי בצידו השני של הכדור



העבודה של איתי - שבגללה הגענו לכאן - שהלכה וגדלה והתרחבה ובימים אלה

 הוא מסיים פרוייקט ענקי אחרי כמה אחרים שהספיק להקים כאן בהצלחה גדולה 

- למדנו להכיר תרבות אחרת , סגנון עבודה שונה, התנהלות מערכתית שונה 

(ולא תמיד דווקא במובן החיובי) .....



איך אפשר לסכם כמעט 4 שנים שלנו כאן ?


אני שמחה מאוד שהתמזל מזלנו ויצאנו להרפתקאה הזו ואני מרגישה שהצלחנו

להוציא את המיטב מהתקופה הזו : שטעמנו ונסענו וניצלנו את הזמן להנות מכל כך 

הרבה דברים טובים שהמקום הזה מציע - ובאמת שסאן דיאגו היא נהדרת.

וקליפורניה נפלאה ומזמינה  (כן, יש האומרים שזה לא באמת ארה"ב, לנו זה התאים בול)

וממש כפי שמהעבר לכאן לפני 4 שנים לא היה פשוט - כך גם המעבר המתקרב לארץ ...

למרות שזו הארץ שלנו, והשפה ברורה יותר (אם כי לפעמים צורמת) .... 

צפוי להילוות בקשיים וצפויה לנו תקופת הסתגלות. לא פחות ממה שנדרשה לנו כאן

וגם אותה נעבור. אני בטוחה.  




אז שלא תגידו שלא אמרתי - רילו - זה לא פשוט - אבל שווה

ובגדול.

(ואם זה יכול להיות לסאן דיאגו - אז בכלל)



ובנימה זו - אני באמת מקווה שנדע ימים שקטים ונעימים יותר בארץ שלנו,


מגיע לנו ולילדים שלנו לחיות חיים שקים ונעימים ונורמאליים - ממש כמו בכל מקום 

אחר בעולם.   



27 תגובות:

  1. לא מבינה למה כשיש לכם את כל הטוב הזה אתם עוזבים לפה. מצטערת בשבילכם. אפילו כועסת עליכם שאתם משליכים מה שאחרים לא יכולים להשיג. מוצאת שאין טעם עוד לעקב אחר הבלוג. ברור לי שהחזרה ארצה תיהיה טראומטית. לא מבינה.

    השבמחק
    תשובות
    1. מוזמנת להישאר או לא כרצונך, צר לי על שאיבדת טעם. בהצלחה

      מחק
  2. אני חזרתי מזמן מזמן אחרי 7 שנים בניו יורק. היו גם ימים קשים מאד של בכי וגעגועים, תחושת זרות, בדידות, הליכה של שעות עם נעלי ספורט, לבד לבד......לא כל הנוצץ זהב הוא. בארץ כולם חושבים שהכל מושלם בחוץ. עד שלא מנסים לא מבינים.....אין כמו החיים בארץ עם תחושת השייכות........לטוב ולרע. החזרה משמחת אם כי גם בה יש רגעי טלטלה. שיהיה לכם רק טוב, רגוע ושקט. בהצלחה.

    השבמחק
    תשובות
    1. הנסיון. אין כמוהו. כמו בכל דבר... תודה

      מחק
  3. ברוכים השבים הביתה. הראומה תהיה גדולה. תנסו כבר עכשיו, לפני המעבר לבדוק מה אתם רוצים לקחלת איתכם ולשמר בארץ. זה עוזר. ולא ישכיח לכם כמה גדלתם שם...

    השבמחק
  4. בהחלט ננסה. תודה רבה

    השבמחק
  5. אני זוכרת את הפוסט שלך על המעבר וכמה רציתי גם לעשות רילוקיישן... איך הסתכלתי בכמיהה על כל הטיולים שאתם עושים :)
    והנה עכשיו אני גם ברילוקיישן, אומנם למדינה אחרת וביבשת אחרת אבל הקשיים הם אותם קשיים (בשפה אחרת, ואולי אפילו יותר קשה כי גרמנית אני לא מדברת). אבל הקו המנחה אותנו זה שאנחנו כאן בשביל החוויה, להנות ולהפיק את המיטב מהתקופה שלנו כאן. להכיר, לטייל, למצוא את המקום שלנו ולהנות....
    החיים כאן הרבה יותר קלים מהארץ, אבל יש לנו רק ארץ אחת... והאמת- אני שמחה לראות שאתם חוזרים, כי זה מראה לי שיש אנשים שעוד הארץ הזאת חשובה להם..

    ולגברת מעלי- יש דברים מעבר לחיים הטובים... קוראים לזה משפחה, חברים, ערכים. לא ברור לי על מה את כועסת- איש הישר בעינו יעשה.
    הבלוג הזה הוא לא על הרילוקיישן, הוא על יצירה, מקוריות והנאה מהחיים... הוא נועד להעניק השראה (ועושה את זה נהדר), חבל שאת לא יכולה להפיק ממנו את המיטב.

    השבמחק
    תשובות
    1. איזה יופי, תהנו, אני לא יכולה לדמיין את עצמי נאלצת לגמגם בגרמנית... קשה ! אם כי אולי זה הופך את כל החוויה למעניינת יותר ?
      אני באמת מאמינה שעד שלא עוברים חוויה כזו אין באמת מושג על מה מדובר - לטוב ולפחות טוב...
      תודה לך

      מחק
  6. מרגש שיהיה המון בהצלחה ושיעבור בקלות!!

    השבמחק
  7. פעם ראשונה שאני מגיבה, אבל קוראת אותך ממזמן. זוכרת שעברתם וניסיתי להבין את החוויות שלכם בארהב. כשעברנו לאוסטרליה שנה אחרייך, ניסיתי להכין את עצמי לפי הפוסטים שלך :-)
    מי שלא חי בחול הרב שנים, לא יבין אותך. החוויה הזאת גם שונה כל כך ברגע שיש ילדים, שלומדים להכיר את סבא וסבתא דרך מסך מחשב וחושבים ש״הם חיים בסקייפ״. מקווה שההסתגלות תהיה קלה! תעדכני שאדע למה לצפות עוד שנה :-)

    השבמחק
    תשובות
    1. כפי שרשמתי - הנסיון - עושה את ההבדל. מסכימה עם מה שרשמת - לילדים שלנו מגיעה אהבת סבא וסבתא - וכשנולד פה ילד הוא אפילו לא זוכר אותם כמו אלה שהגיעו מהארץ - מבחינתו - הם ושאר בני המשפחה - זרים גמורים... אעדכן :-)

      מחק
  8. כתבת (כרגיל) כ"כ מרגש, יפה ובגובה העיניים.
    הזכרת לי נשכחות מהרילוקיישן של הורי לפני המון שנים....
    מאחלת לך קליטה מהירה בארץ, זה הרי כמו לעשות מחדש רילוקיישן עוד פעם...

    הזכרת לי א

    השבמחק
  9. מקסימה. ואני יכולה להוסיף עוד קשיים של פוסט דוק, שאין מאחוריהם גב של חברה שמביאה ודואגת, אבל בשבחל זה אצטרך לפתוח בלוג בעצמי..בכל אופן בדיוק חברה שלי נחתה בעירך לפני מספר ימים והפנתי אותה לקרוא בבלוג שלך. בהצלחה לכם. אמא של גינגי

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה, גם לכם :-) תמשיכו להנות ולנצל את התקופה המופלאה הזו... וקדימה - בלוג משלך - זה רעיון לא רע בכלל...

      מחק
  10. מרגש ומקסים בעיני שלמרות כל הטוב והשפע אתם בוחרים לחזור לארץ למשפחה , מאחלת לכם הרבה טוב וחזרה קלה :)
    רינה

    השבמחק
    תשובות
    1. לחוויה הזו יצאנו מלחתכילה בראייה שזה משהו זמני. אני יודעת שיש הרבה כאלה שהתחילו כך ובחרו להמשיך ולחיות כאן - ואני בהחלט מבינה את בחירתם. לנו תמיד היה מאוד ברור שאנחנו חוזרים. מכיוון ולא מדובר פה על תפקיד שהסתיים או מחקר עם תאריך סיום מוגדר זה היה תלוי בנו מתי נבחר , ואם, לחזור. ולגבי השפע - זה נכון. צריך להתכווץ חזרה לארץ - כך אני מגדירה זאת - בהמון מובנים. אבל - וזה אבל גדול - יש בארץ דברים שהם גדולים מכל אלה - המשפחות כפי שציינת - וההרגשה . תודה

      מחק
  11. תודה על השיתוף.
    שיהיה בהצלחה במעבר חזרה :-)

    השבמחק
  12. אני קוראת את הבלוג עוד מלפני הרילו, לא מאמינה שעברו כבר 4 שנים!
    אנחנו עשינו רילו מטעם העבודה של בעלי לאזור לוסאנג'לס לפני כמעט 3 שנים, מאריכים לעוד שנתיים וזה בעצם מה שרציתי לשאול: אני יכולה לדקלם יפה ובקול רם למה אני רוצה לחזור לארץ (בעיקר כדי שהילדים יגדלו עם משפחה מסביב. הבכור שלי, בן5, שכח כמעט את כל העברית!), אבל כשאני מדמיינת איך זה יהיה כואב לי הלב. בכל נסיעה בעיר, בכל קפיצה לדואר, בכל נסיעה דרך כספומט דרייבת'רו אני משננת לעצמי- אל תשכחי, אל תשכחי, כדי שיהיו לי זכרונות להיתלות בהם. אז בעצם רציתי לשאול איך החלטתם לחזור ואיך החלטתם לחזור דוקא עכשיו? (אם תסכימי לשתף)
    בכל מקרה שיהיה בהצלחה!

    השבמחק
    תשובות
    1. כן, בהחלט. אני ארשום על זה בשמחה. תודה שאת מעלה את הנקודה

      מחק
  13. גם אני התעצבנתי מהתגובה הראשונה.
    פוסט מרגש, את מרגשת.
    בואו הביתה. לא תמיד הכל טוב כאן, אבל פה זה הבית.
    מחבקת אתכם♥

    השבמחק
  14. פוסט מקסים. מסכימה עם כל מילה. גם אנחנו חזרנו לארץ לפני 4 שנים אחרי 6 שנים שחיינו בבולגריה. עם הקשיים ממליצה בחום על החוויה המדהימה הזאת של לחיות במקום כל כך אחר, להכיר תרבות, אנשים ושפה אחרת. זה פותח את הראש, זה טוב לזוגיות, לתא המשפחתי. תכינו את עצמכם שהחזרה לא קלה. זה מרתיח כל פעם מחדש שאותו דאודורט עולה פי 8, קצב החיים פה מטורף ואף אחד מסביב לא יבין למה קשה לכם להסתגל, הרי אתם ישראלים... בקיצור בהצלחה. מקווה שתמצאי את הזמן להמשיך לכתוב גם בטירוף של המדינה המשוגעת הזאת.

    השבמחק
  15. תודה, אני מניחה שכל החוזרים כבר צרובי די אן אי בתודעה הזו של החוויה על קשייה ועל כל רגעי הקסם שבה. תודה 🙏

    השבמחק
  16. בדיוק חווה את השנה הראשונה בבוסטון, חלק גדול מהפוסט הרגשתי כאילו את מדברת מגרוני, תודה על הפוסט ובהצלחה בארץ, הבית שהספקתי לראות מפוסטים מאוחרים יותר מקסים מקסים ועשה לי געגועים בגרון ...

    השבמחק
  17. הי אילת.אמנם הפוסט ישן ואתם כבר בארץ, אנחנו מגששים אחרי אפשרות לרילוקיישן לקליפורניה יש אפשרות לדבר איתך ? כותבת את המייל שלי ואת הטלפון reutlevana@gmail.com 0523557545 (לא בטוחה שאראה אם תכתבי לי פה..) תודה!!

    השבמחק