לחזור לישראל בשיא הקיץ זה אולי כמו להפעיל מכונת כביסה על תוכנית הרתחה
ולהיכנס פנימה.
ליטרלי.
לחזור לישראל בשיא הקיץ ובשיא המלחמה + להשאר לבד אחרי 10 ימים עם 2 בנות
בעלות צרכים שלא תמיד מתכתבים, למשך 3 שבועות , זה להוסיף לתוכנית הכביסה
האמורה סחיטה ועוד סחיטה ועוד סחיטה ועוד סחיטה עוד סחיטה ועוד אחת ועוד.....
(ונכון, כרגע אני מתעסקת בקניית מכשירי חשמל לביתנו החדש )
בתחילת הקיץ היה לנו תכנון אידילי של תהליך החזרה. בנחת. כל דבר בעיתו.
כמו "אמריקאים "טובים.
כהכנה לאירועים ציירתי לאלונה לוח לצביעה עם ציוני התאריכים השונים
ואז החלו הדברים להשתנות : הפרוייקט העצום שאיתי הוביל בחברה במשך השנתיים
וחצי האחרונות פיגר בלוחות הזמנים והבוס שלו העלה בקשה (מאוד לא אמריקאית)
שישקול להשאר בסביבה עוד חודש כדי לגרום לדברים לקרות כמו שרק הוא יודע.
ובחולשה של רגע אישרתי את המהלך המפוקפק הזה, שדי צ'יקמק לנו את העזיבה
משם ועוד הרבה יותר את ההתארגנות כאן בחום הבלתי נסבל שהארץ מציעה
בתקופה הזו, ואין לאן לברוח ממנו. כן. את החום הזה הספקנו לשכוח.
ונאלצנו לשנות את הכל.
ונאלצנו לשנות את הכל.
איפשהו לקראת סוף יולי (23 אם אדייק ) עוד לפני 6 וחצי בבוקר (אם ממש אדייק)
נשמעה דפיקה בדלת : היו אלה צוות האריזה של הקונטיינר שהקדימו להופיע
אנחנו כבר מכירים את הנוהל, הכל היה מוכן, ממויין, וארוז בחלקו (מי שחושב
שיישב רגל על רגל לקראת ובזמן האריזה - שיחשוב שוב) ותיקתק היטב
- התמונה היחידה שלי מיום האריזה -
בצהריים הגיעה המפלצת הצהובה שלנו
וגם ההליך הזה היה מאחורינו. (בשעה 22:45)
לפנינו שבוע אחרון בלה הויה : סגירת פינות, חיסולים (ולא מהסוג שהופיעה
בחדשות שבדקנו כל רגע) ואלפמאות סידורים שונים ומשונים .
מהחברים שלנו שם בקושי הספקנו להפרד. מהמקום בכלל לא.
- אצל הפרטינים היקרים בקבלת שבת בבריכה -
אחרי כמה ימים טרופים מצאנו עצמנו ארוזים עם 10 מזוודות ואי אלו תיקי יד
על השאטל האלגנטי שארגנה לנו העבודה של איתי בדרכנו ללוס אנג'לס :
נסענו צפונה על כביש 5 כשמפרצי האוקיינוס נגלים ונסתרים בינות לערי
החוף המקסימות המלוות את המסלול הזה. מכל מקום או נקודה מיוחדת שעברנוו
נסינו להיפרד בכמה מילים ולזרוק קרעי זכרונות ושמות של יקרים ואהובים לנו.
איתי ישב מקדימה ליד הנהג וקשקש איתו ב'אמריקאית סמולטוקית טיפוסית'
ואני מאחור עם הבנות, יכולתי להתפנות לרגע, להזכר, להזיל דימעה ולהודות
על החוויה המדהימה שנפלה בחלקנו, על התקופה המאוד מיוחדת הזו עבורי,
עבור כל אחד מאיתנו ועבורנו כמשפחה מלוכדת.
בכל אותן שעתיים זה השיר שהתנגן לי בראש -
תודה לך קליפורניה, תודה לך סאן דיאגו ותודה לך לה הויה,
הייתן טובות אליינו.
בטוחה שנפגש בהמשך
בפוסט הבא- הטיסה ההגעה ההתארגנות - יד ימין ויד שמאל (כן יש 2...)
מתוקה!! אין עליך. שתהיה התאקלמות מהירה וקלה, וכשירגעו הרוחות - נמצא לנו זמן לקפה יחדיו
השבמחקלגמרי !
מחקאני חייבת לך עוד מהשיחה שלנו מלפני שנה בטלפון ...
אין כמוך
חיבוק גדול
השבמחקחזרה , עד ברקלי הרחוקה ...
מחקברוכים הבאים!
השבמחקברוכים השבים! עצוב, שמח, מרגש, מתערבב לי עם זכרונות ופרידות שלי אחרי שנים רבות בחו"ל :)
השבמחקמאוד התרגשתי לקרוא (ולשמוע את השיר). תודה וברוכה הבאה.
השבמחקשירי
ואוו, אתם חוזרים, כלומר חזרתם. נשמע עצוב לעזוב..בכל זאת, ברוכים הבאים:),
השבמחקחזרה והתאקלמות קלה, אתם חוזרים לבית שלכם ששיפצת בדיוק לפני העזיבה ?
השבמחק(זוכרת את הפוסט מהבלוג הישן...)
המון בהצלחה לאלונה בבי"ס החדש
ברוכים השבים :)
השבמחקאני זוכרת את הפוסטעם הקונטיינר הענק בדרך הלוך. אלונה על הידיים של איתי ואתם מציירים משהו קטן כדי שאחר כך זה יהיה לה מוכר...
כמה עברתם מאז!
נהניתי להיות איתך בכל פוסט ופוסט. לשמוח, להתרגש, להנות.
אני מחכה בקוצר רוח להמשך הפוסטים שלך.
וגם, אולי, להפגש פנים אל פנים פעם.
איילת ממש ריגשת אותי. מאחלת לכם הצלחה גדולה והתאקלמות מהירה וטובה. גם אני זוכרת את פוסט הפרידה מהארץ. לחזור לכאן בקיץ באמצע המלחמה, אני מניחה קשה שבעתיים. רק טוב. איילה
השבמחקהאקלמות מהירה חזרה...
השבמחקברוכה השבה ארצה!
השבמחקבהצלחה בחבלי הקליטה...ומקווה שבין לבין יישאר לך זמן לעוד ועוד פוסטים רגישים ונפלאים כמו שאת יודעת לכתוב!