רילוקיישן - כל האמת - ואפילו בלי תמונה אחת

אנחנו נמצאים במן תקופה משונה כזו - רגל אחת עוד כאן  - מסרבת להינתק מהמקום 

הנהדר הזה ורגל אחת כבר פונה לארץ.  על אף כל מה שקורה שם. 

הבית מתחיל לקבל שוב צורה של ארגזים ארגזים.   ממיינים, מוכרים, תורמים, 

מנסים לדמיין מה נרצה וכמה בארץ מהטוב והשפע שפה - וכאן כידוע 

הכסף קונה הרבה הרבה יותר (לא מצליחה להבין איך דאודורנט זהה שעולה פה דולר 

מגיע בארץ למחיר ההזוי של 33 ש"ח.  לא מצליחה וכנראה גם לא אצליח)

אני עוצרת הכל כדי לרשום פוסט שכבר הרבה זמן יושב לי "בקנה" והתבשל 

בעיקר בגלל ח' - שלפני יותר מחצי שנה הגיעה לכאן עם משפחתה 

ולפני זה יצרה איתי קשר (דרך הבלוג) כדי לברר מספר פרטים שקשה להבין 

ולהחליט מהארץ... 

  בשיחות שלנו מאז ועד עכשיו היא משתפת אותי בקשיים,  שהם חווים כאן

בהתחלה, קשיים מוכרים שכבר הספקתי לשכוח את רובם ובאחת השיחות 

, שלנו היא הסבירה לי שאני לא בסדר - שבבלוג תמיד רשמתי "כמה טוב ונעים",

 ואפפעם לא סיפרתי כמה רילוקיישן זה קשה.  כמה זה מאתגר

הלכתי אחורה לבלוג הישן כדי לבדוק הכצעקתה והיא צודקת.!!!

נכון. לא שיתפתי יותר מידי בקשיים של המהלך הזה.  ויש לא מעט.

מה גם שאנחנו הגענו לכאן במסגרת עבודה והיינו מאוד מפונקים - 

חיכתה לנו דירה זמנית מרוהטת לחודשיים ואוטו שכור לחודש 

ולקחו אותנו לסיור באזור ונסו לעזור במציאת בית קבוע....

ועוד כל מיני דברים בירוקרטיים כמו בטוח רפואי וניירת ומה לא...

עכשיו - כשאנחנו מתחילים להתקפל ומנסים להתכונן לחזרה לארץ

בראש רצות מחשבות של סיכום התקופה הזו - שכן, היו בה גם לא מעט קשיים.

בהחלט יתכן שרוב קוראיי הבלוג יצקצקו בלשונם ויחשבו בציניות "באמת אוייויויי"...

מסכנים גדולים - לעבור לדרום קליפורניה לכמה שנים - כמה קשה... 

אבל להעתיק את חיי המשפחה - ולא משנה להיכן - זו חוויה מטלטלת

אני לא אשכח את היום שהגענו לפה לראשונה. 

יצאנו בטיסת לילה ללוס אנג'לס ממנה המשכנו בטיסה נוספת לכאן.

זה עוד היה בתקופה היפה שהיה מותר לכל נוסע להגיע עם 2 מזוודות... אז היו לנו 6

וגם עגלה וגם כסאי בטיחות לאלונה

את העגלה שלנו דפקו לנו בטיסת אל על. כשפניתי אחרי חודשים ספורים 

לבקש פיצוי הסבירו לי שהיתי אמורה לטפל בזה עד 10 ימים מהטיסה.  

(כן. זה בדיוק מה שאני אתעסק איתו ב-10 ימים הראשונים...)

נחתנו בסאן דיאגו ופנינו לקבלת רכב שכור. הפקיד הסתכל על כל הכבודה שלנו 

ונתן לנו רכב גדול שיכיל אותה.  לרגע הרגשתי כאילו אני שוב בקבוץ 

עם הרכבים העצומים ...

הגענו לקומפלקס ששם היה לנו הבית זמני מטעם העבודה של איתי.  

ברגע שירדנו מהרכב אלונה הרביצה הקאה עצומה על המדרכה 

ואיתי ואני הסתכלנו אחד על השני ולא ידענו מה לעשות.

איתי הרים את אלונה ואז היא הקיאה הקאה חוזרת עליו.   

אני נשארתי לנקות את היופי עם חבילת מגבונים שהיתה לי בתיק, 

לתוך הפח הסמוך, לימים - מסתבר שזה פח מחזור נייר בלבד

נכנסנו לבית שהיה מרוהט ומאובזר עם כל מה שצריך - ישר לאמבטיות ולמיטה.. 

זה היה בערך 14 בצהריים - קצת יותר מ-24 שעות מהרגע שיצאנו מהבית 

של ההורים שלי לשדה התעופה בארץ.

ואז התעוררנו.

בבית היה חשוך. בחוץ היה חשוך

לא היה לנו טלפון. לא היה לנו שעון. ולא היה לנו מושג ירוק אם זה עכשיו 5 אחה"צ

או 11 בלילה או 3 לפנות בוקר

תלישות מוחלטת

כזו שאי אפשר להסביר.

מי יודע בכלל באיזו שעה מחשיך כאן ?

על השיש במטבח היו מונחות שקיות של "פיירט בוטיס" - חטיף כזה דומה בצורתו לבמבה

טעמתי, ירקתי וזרקתי הכל לפח.

חשבתי לעצמי - איזה טעם מגעיל יש לאמריקאים האלה !

לימים - זה החטיף שאלונה הכי אוהבת ...

היתה שם מכונת קפה אמריקאית (ששונה מאוד ממכונת קפה שאתם מדמיינים) ובעיקר

הקפה שהיא מכינה שונה מאוד מזה שאתם מכירים... ומי בכלל יודע להפעיל את הדבר 

הזה עכשיו, אז נסענו עם האוטו המפלצתי לסטארבקס הסמוך.  ושם גלינו שגם אצלם 

- איך לאמר - הקפה לא משהו...

נכנסנו לסופר לקנות כמה דברים ולא הבנו מה הולך שם בטריידר ג'ואס - 

שזה הסופר הביתי שלנו עד עצם היום הזה ולמדנו מהר מאוד שהוא באמת 

הכי טוב בעולם (ודווקא בלעדיו יהיה קשה לנו בארץ). 

כשחזרנו לאוטוראינו שחנינו הפוך ובכלל נכנסנו עם הרכב בכיוון ההפוך... 

כאן זה אמריקה. הכל ברור. לכל דבר יש כללים.  וכדאי לישר קו 

ASAP

לקח לנו כמה ימים טובים להבין לאן הגענו

וכמה חודשים טובים להכיר את העיר

נראה לי שהשנה הראשונה היא בכלל שנת הסתגלות .

בכלל - אני חייבת לציין שמבחינתי האישית -רילוקיישן כהגדרה מתחיל מהשנה השניה. 

כל מה שהוא עד שנה או פחות - זה טיול ארוך 

- אני זוכרת את עצמי באחד מימי השישי הראשונים עומדת ברמזור אדום 

ליד ההול פודס וממררת בבכי של געגועים לבית ולמשפחה, שבאותה שעה היתה יחד 

בארוחת ליל שישי...

אני זוכרת כמה קשה היה לי להכיל את זה שלא אחגוג את ליל הסדר עם המשפחה 

 שלי - בשנה הראשונה וכמה זה שעשע אותי השנה כשנזכרתי בזה עת ערכתי את 

שולחן הסדר. אני גם זוכרת איך למדתי להכיל את הקושי ולהתמודד איתו מעשית 

באותן סיטואציות ובכלל - כמה צדדים שלי זכיתי להכיר כאן לאורך התקופה 

הזו בשל כל החוויות...

אז כן - זו חוויה מטלטלת ולא תמיד פשוטה, בעיקר לא בהתחלה

להכניס ילדים קטנים שלא יודעים אנגלית למערכת חינוך - לא פשוט.

להכניס ילדי בית ספר - עוד הרבה יותר...

להבין מה רוצים ממך בכל מיני בירוקרטיות כאן - לא פשוט

ללמוד לקרוא "אמריקאית" בין השורות, בין המילים - לא פשוט.

לנהל צוות אמריקאים  - ממש ממש לא פשוט...

עשינו כאן כל כך הרבה, חווינו כאן המון. על דרך החיוב וגם על השלילה.

ואני אסירת תודה על שזכינו לטלטלה הזו ולחוויה המיוחדת הזו

ומכאן אני אומרת לכל מי ששוקל צעד כזה , מתלבט, מהרהר - צאו.  !

צאו ותהנו ותטיילנו ותכירו ותראו ותפגשו. 

זה פוקח עיניים זה פותח את הראש וזה מרענן

מבחינה אישית התקופה הזו נתנה לי המון וחשפה אותי לכל כך הרבה 

אם זה במובן המקצועי - ההתנסויות כאן, הלמודים השונים שבחרתי

 , החומרים, העושר, המגוון, הסגנונות השונים והמפגש עם האנשים המרתקים... 

אני לא יכולה בכלל לנסות להסביר מה זה עשה לנו כמשפחה. 

ובעיקר סביב הרחבתה עם הלידה של אלה שלימדה אותי כל כך הרבה על כאן 

ועל שם ועל כמה טוב שיש לי את המשפחה שלי בצידו השני של הכדור

העבודה של איתי - שבגללה הגענו לכאן - שהלכה וגדלה והתרחבה ובימים אלה

 הוא מסיים פרוייקט ענקי אחרי כמה אחרים שהספיק להקים כאן בהצלחה גדולה 

- למדנו להכיר תרבות אחרת , סגנון עבודה שונה, התנהלות מערכתית שונה 

(ולא תמיד דווקא במובן החיובי) .....

איך אפשר לסכם כמעט 4 שנים שלנו כאן ?

אני שמחה מאוד שהתמזל מזלנו ויצאנו להרפתקאה הזו ואני מרגישה שהצלחנו

להוציא את המיטב מהתקופה הזו : שטעמנו ונסענו וניצלנו את הזמן להנות מכל כך 

הרבה דברים טובים שהמקום הזה מציע - ובאמת שסאן דיאגו היא נהדרת.

וקליפורניה נפלאה ומזמינה  (כן, יש האומרים שזה לא באמת ארה"ב, לנו זה התאים בול)

וממש כפי שמהעבר לכאן לפני 4 שנים לא היה פשוט - כך גם המעבר המתקרב לארץ ...

למרות שזו הארץ שלנו, והשפה ברורה יותר (אם כי לפעמים צורמת) .... 

צפוי להילוות בקשיים וצפויה לנו תקופת הסתגלות. לא פחות ממה שנדרשה לנו כאן

וגם אותה נעבור. אני בטוחה.  

אז שלא תגידו שלא אמרתי - רילו - זה לא פשוט - אבל שווה

ובגדול.

(ואם זה יכול להיות לסאן דיאגו - אז בכלל)

ובנימה זו - אני באמת מקווה שנדע ימים שקטים ונעימים יותר בארץ שלנו,

מגיע לנו ולילדים שלנו לחיות חיים שקים ונעימים ונורמאליים - ממש כמו בכל מקום 

אחר בעולם.