ברוכים הבאים לישראל

 עזבנו את סאן דיאגו מבלי להפרד והינו בדרכנו לעיר המלאכים.

כשצלחנו כולנו את ההגעה לחדר במלון (כולל הכבודה המכובדה  

10 מזוודות ו-7 תיקי יד) התחלנו בפעולה המעצבנת של שקילת

המדוודות .   (תמיד יש במלונות הללו את הוו שקילה הזה,

 שלא עובד משהו, אבל זה עדיף על האלטרנטיבה של להתפדח,

לפתוח הכל ולהתחיל במשחקי המשקל למול דלפק הצ'ק אין ... )

כן,  יכולתי לוותר על סידור המזוודות לפני היציאה כי ממילא

הכל התבלגן עם ההעברות מכאן לשם ושוב לכאן

מזל שיש 2 מיטות ומסך טלביזיה להעסיק את הקטנות שלנו

כשסיימנו יכולנו קצת להתפנות למחשבה שזהו הלילה האחרון בצד

ההוא של הגלובוס.  מלונות של שדות תעופה הם דבר משונה בפני עצמו.

למחרת  בבוקר הגענו כולנו לשדה - ואם אתם תוהים - ככה זה נראה

.

הימים ימי מלחמה והמטוס שלנו יישר קו עם המצב בארץ (שלא נתבלבל) 

ובואו לא ניתן למציאות לקלקל את תמונה האידילית של תחילת הטיסה

וכמו כל "דבר טוב" גם היא נגמרה.

הפעם לפחות עודדה אותי הידיעה שאני לא אמורה לחזור על הטיסה הזו

 בעוד כמה שבועות (כמו בכל הבקורים בארץ בשנים האחרונות, למרות 

שכבר עכשיו יש לי הרהורי חרטה על כך...)

אפילו צלחנו את היעדרו של הדיוידי (הזקן) שלנו שנפטר ממש ערב הטיסה. 

כשנוחתים בארץ ויוצאים לתוך השרוול של המטוס אי אפשר להתבלבל:

חם !!!!!

נורא חם.

(זוכרים את העגלה הגדולה של המזוודות מלמעלה ? אני בטוחה שבבן

 גוריון גם יכולים למצוא כאלה... אולי במקרה מישהו מהקוראים מקושר)

ואז מגיעים לחום האמיתי 

זה שחסרנו ב-4 השנים האלה - והמשפחות שלנו חיכו בחוץ 

באולם הכי שמח במדינה !!! (שיש בו אפילו אנשים מחייכים)

עם שלטים ובלונים והתרגשות גדולה.  באמת גדולה.

הטיסה הישירה מלוס אנג'לס לארץ שתמיד מגיעה לפני 14 בצהריים

- אחרי שבכל צורה שלא תציגו זאת : פספסתם לילה - 

היישר לאור הישראלי המאובק והמסוונר 

ברוכים הבאים לישראל