ליטל מיס סאנשיין - אוריה בת שנה

ליטל מיס סאנשיין שלי חגגה זה מכבר שנה.

(נכון, עברו כבר חודשיים ושבוע מאז אבל איך אומרים - 

הזמן טס כשנהנים...)

שנה נפלאה ומאתגרת עם יצורה קטנה ומתוקה.

נולדת ב-7 ליולי - אחרי הריון לא משעמם.

(ומצפה פה פוסט בקנה על ההריון והלידה שלך ועל שקדם) 

הלידה שלך, היתה מצויינת וטבעית (כמו כל ה-3 שלי) רק

בשונה מה-2 האחרות, זו כמעט לא כאבה.

אחרי 3 שעות ישבנו יחד במחלרקה ואת היישרת אליי מבט 

מבין עניין. כזה של אולי, בת שלישית במשפחה (ואיך אני יודעת?

כי גם אני מס' 3 ...) ומייד היה ברור שפה כבר יש "עם מי לדבר"

בגיל שבועיים כבר חייכת אליי. לא מתוך שינה, ולא "בלתי רצוני" כזה אלא ממש

עם העיניים המחייכות שיש רק לך (שלדעתי שהן מסבא שלמה של איתי)

כנראה הרגשת עד כמה נחוץ לי האור הזה שלך ופיזרת אותו בנדיבות.

לאט לאט הרמנו את הראש. את ממש וגם אנחנו - שלמדנו לתפקד מחדש .

הצטרפותך אלינו (כמו הצטרפותו של כל תינוק לכל משפחה) מוטטה את המבנה

הקיים שהיה ואט נבנה לו אחד חדש. תהליך שכזה : בפעם ה-3 כבר לא מפתיע.

האחיות המתוקות שלך קבלו אותך באהבה עצומה בשמחה, התרגשות ועדינות

בזמן שכולם מסביב אמרו כמה את דומה לאלונה את חייכת אליהם חזרה

והבהרת שכאן חברים, יש משהו חדש ואחר - אור גדול של שמחה טהורה.

אבל עם כל הכבוד לאחיות האהובות, הזמן שלנו אחרי שפיזרנו יחד לגן ולבית 

הספר - היה רק שלנו... 

את המסת בחיוכים שלך את כל מי שפגשנו בדרכנו ובלעת את העולם

קיבלת בהבנה את הדין שכבת שלישית את עסוקה בלא מעט טלטלות

לפעמים היטבת לנצל את הזמנים הללו לשינה, אבל רק עד שאחת האחיות

היתה מצטרפת ואז רק רצית להיות אחת מהחבורה 

כשהאחיות שלך לא בבית היית אוספת כוח כדי לבלות איתן לכשישובו

ואי אפשר היה לטעות או שלא להבחין שמדובר בחברמנית רצינית  

מישהי שיודעת לחיות נכון... לגלות ולהנות מכל דבר

ייצורה חייכנית ומתוקה במיוחד

הצטרפת לכל הפעילויות המשפחתיות שלנו מייד

 והשם הזה שלך - אוריה - שכל כך הולם אותך ומותאם לך

- לילדה שלי המופלאה שהתחילה לבוא עם הזריחה 

וחיכתה לתאריך המיוחד של השביעי לשביעי וכל כולה שופעת אור

ברור היה לי ששבפורים - תהיי את עצמך - 

אך גם בימים רגילים - הארת סביבך באור יקרות

והשהות במחיצתך היתה לי טובה ונעימה על אף האתגר

(למה בעצם לחכות עם 'בוק' לבת מצווה ?)

וחגגנו לך יומולדת

- מה אלה הנרות האלה בכלל ?  וכתר על הראש לא בא בחשבון בכלל

תנו לי לשחק פה בכיף, חגיגות אני חוגגת כל השנה...

לא צריכה סיבות מיוחדות

וצמחו כבר שיניים ועוד כמה בדרך,  והחיוך הפך להיות מצחיק עוד יותר משהיה

ואפילו בשיער אפשר קוקו קטן שהאחיות שלך מתחננות שאעשה לך

אבל אותך - הן מעניינות יותר מהכל ולהשאר מחוץ לעניינים זה לא בא בחשבון

כי את, הבנו מזמן, אחת מהחבר'ה

אמנם הכי נמוכה אבל לגמרי חלק. גם אם לפעמי את צריכה לישון טיפה יותר 

ומה אני אגיד ? אמא שלך... שזכיתי ! 

 אוריה שלנו - מדהימה ונהדרת.  אוהבים אותך שאין לתאר.  יומולדת שמח

ותמשיכי בדיוק ככה  .... וגם כמו שיתחשק לך  

לייבור דיי אמיתי מלפני 4 שנים - אלה שלי :

אתמול לפני 4 שנים, במוצאי הלייבור דיי יצאנו ב-1 בלילה 

לבית של חברים שלנו והשארנו את אלונה אצלם. 

משם המשכנו  למרכז לידה טבעית בהילקרסט בסאן דייגו ושם 

תוך שעתיים וקצת הצטרפה אלינו אלה שלנו הנהדרת.  

אני זוכרת כל דקה מהלידה הזו: את הרגע בו אריקה המידוויפ -

ביקשה ממני לתפוס אותך כשיצאת, ואיך מייד זחלת עליי 

ולא הפסקת לצרוח עד שלא הגעת ותפסת ונסית לינוק 

עודך מחוברת לחבל הטבור היודע להספיק ולהגיע בדיוק .   

את זה שלאף אחד לא היה דחוף לנתק אותו או לדעת כמה בדיוק את שוקלת . 

ראו שאת קטנה ונחושה ורק בקשו שתהיי על אחד מאיתנו צמוד צמוד . 

היית יפה כמו בובה.  עדיין.

מאוחר יותר עטפו אותך וחבשו כובע לראשך והיית על איתי. איכשהו אחרי 

כל הלידות שלנו הוא זה שחייב לנוח, ואני עם האדרלין המזוקק של אחרי 

לידה טבעית מרגישה שיכולה לבלוע את העולם בהליכה אחורנית.  

כדי לא להפריע יצאתי מחוץ לחדר והתקשרתי לקרן אחותי (שילדה בדיוק 

שבוע אחריי בלידה דומה את נועם שלה) -  ופתאום המרחק הזה מהקצה 

השני של העולם,  התכווץ לי בבת אחת .

אני לא אשכח את המידוויפ שהגיעה למשמרת בוקר ונכנסה אליי לחדר 

(שם הכל קורה באותו החדר - מהרגע בו מגיעים ועד שעוזבים והכל מתנהל 

סביב היולדת והנולד מבלי שיצטרכו לצאת) ודברה איתי על הלידה, 

עיבדה אותה יחד איתי והסבירה לי כמה החוויות האלה של החיים 

בונות אותנו הנשים וילוו אותי עד סוף ימי. 

איתי הלך לאסוף את אלונה מהחברים ולקח את אותה ליום הראשון של הגן 

בכיתה של סילביה הנפלאה, והביא אותה בסופו למפגש המרגש שלכן,

אלונה כל כך חיכתה לפגוש אותך - את האחות החדשה שלה  

ואיך פתאום זה הרגשנו שיש לנו משפחה ממש.   כבר לא זוג וילדה.

אני לא אשכח כמה התרגשתי כשהצלחנו לינוק ולהניק, במיוחד אחרי שהקסם הזה 

לא קרה לי בלידה הראשונה. 

ואת - לאט לאט גדלת. והיית פיצפונת.

אני זוכרת איך בגיל שלושה חודשים כשהיית בעגלה שאלה אותי מישהי 

׳היא בת שבועיים, נכון?׳ כי היית קטנטונת. 

ואיך המנהלת במארשלס היתה קוראת לך ״ג׳ונה״ (שאין לי מושג מה זה אומר) 

ושואלת בכל פעם מחדש אם האבא של התינוקת פרסי ?

(אולי יש פרסים בקהל שיגלו לי) 

איך בכל בוקר כשלווינו את אלונה לגן, טרי הגננת היתה חוטפת אותך 

מהעגלה ומשתגעת ממך , ואיך כל פעם חשבתי לעצמי כמה המשפחות 

שלנו מפסידות כשהן לא מכירות אותך בכלל....    עד שבאנו איתך 

ועם אלונה לביקור בארץ והם פגשו אותך לראשונה.

היית מסתובבת איתי בכל מקום, מתמסרת לשגעונות שלי בהבנה - 

חנויות מכל הסוגים, הליכות בוקר על הפאסיפיק בלה הויה או על הצוק שמעל, 

טיולים בלי סוף בסאן דייגו המשגעת ... 

ואיך היית מפרקת לבד שני מגשי פטל אדום אחרי כל בקור שלנו בקוסקו.

  

כמה שנסיתי סרבת לקחת מוצץ. 

בגיל שנה 'פיטרת אותי' והחלטת שאת כבר לא יונקת ובמקום זה 

התחלת למצוץ אצבע וזה היה ועודנו אחד הדברים המתוקים בתבל.

אחרי כמה זמן נכנסת למשפחתון של מריסול וקראו לך "צ'יקיטה לינדה" 

(שזה קטנה ויפה) ושם איכשהו התחלת לגדול עם האוכל המקסיקני וכמויות 

האהבה העצומות, והיתי צוחקת בכל פעם שבאתי לאסוף אותך שאת דומה 

למריסול יותר מאשר לי ...

ואז נפרדנו.  מכולם. 

הגעת לארץ עם קצת ספרדית הרבה אנגלית וטונות של מתיקות ולא הבנת בכלל 

מי אלה כל האנשים סביבך באולם קבלת הפנים בשדה התעופה. מייד פנית עם 

סבא מויש (אבא שלי שביקר אצלנו לפני שחזרנו ארצה -ואותו מיד זיהית) לעשות 

סיבוב על כל המדרגות הנעות באולם ...  

  

די מהר למדת להכיר את כל המשפחות והמילים בעיברית החלו להתגלגל על לשונך 

ונכנסנו לגן של מאיה הנהדרת ועברנו לבית שלנו ליד החורשה.   

הפכת מפעוטה מתוקה לילדה מתוקה עוד יותר, רגישה ומצחיקה, חברותית וחכמה, 

יצירתית וחבקנית והתרגשת ללמוד כל שיר וריקוד בשמחה הזו שיש לך מבפנים. 

בנתיים בבטן שלי צמחה לך אחות חדשה שנולדה גם היא והצטרפה למשפחתנו 

והביאה איתה גלונים של אור ואת הפכת לאחות גדולה אמיתית וגם לשוקולד הטהור 

שבסנדוויץ' שלנו. 

כל יום את ממשיכה להפתיע אותנו עם גילויים חדשים שלך: סקרנות, תבונה 

טוב לב, עדינות והרבה צחוק.   את פשוט נהדרת.   ואנחנו ברי מזל שבחרת בנו

מכל המשפחות בעולם להיות חלק מאיתנו ושמחים איתך בכל יום מחדש.

לושי שלנו מדהימה שכמוך. את בת 4 היום.  ואין לי מילים לתאר כמה אני אוהבת אותך.

מזל טוב לך וגם לנו.

חום. יולי. אוגוסט. והמלצה, בעצם שתיים

החופש הולך ואוזל לנו מבין האצבעות.

(אפשר אולי להגדיל בשקל תשעים ?)

התחושה שלי שהקיץ האינטנסיבי הזה עובר ב"גניבה"

מבלי שאשים לב ולרגע אני עוצרת ו'מסתכלת לו בלבן של העיניים'.

סופסוף התפנינו לפרוייקט החוץ של הבית:

פיתוח רחבת הכניסה והקמת הגינה וזה כיף גדול.

זה גם לכלוך ורעש ועניינים... עוד יסופר בהמשך...


נסענו להולנד ובלינו עם חברים נפלאים שלא ראינו שנתיים,

והמזג אויר היה סתווי ומושלם וירוק   - גם כן יסופר...

ורגל שנפגעה וגובסה לאלונה ובנתיים גם זה כבר ירד

  נסענו עם המשפחה שלי לכמה ימים לחופש בצפון - פאמיליה

גדולה, מלא עניינים ואחיינים ומישפוחה ... והיה נהדר !


חזרנו וכבר יש לנו דשא !! והתחילו ימי היערכות בגן החדש

של אלה ואוטוטו בכיתה של אלונה... ונדמה שמהר מידי.  

אני אפילו לא הספקתי לרשום פוסט על יומולדת שנה של הילדה

הכי מגניבה בעולם והיא לא מחכה לי - כבר בת שנה וחודש וחצי !

בקצור - הכל פה זז ומשתנה ואין זמן לכלום בגלל כל הטוב הזה.

וחם.  וואלה חם.

בן לבין כשאני בכלל מחכה לחבילה ששלחה לי חברה בניו ג'רסי

שלא מצליחה להגיע משום מה, הגיע לו SMS על חבילה שמחכה לי.

(חייבת לעצור לרגע ולציין שזה מעולה ונוח, והלוואי ויצליחו להשתפר

בעוד דברים - כמו למשל שחבילות מניו ג'רסי יצלחו את המסע...)

וכשהגעתי לדואר מסרו לי חבילה כבדה ומרשימה ובתוכה היה הספר

ה נ ה ד ר הזה של זוהר לוסטינג בשן - "לאכול טוב" - ובחיי שהוא מדהים !

לפני כמה חודשים ראיתי בפייסבוק המלצה של ליבנת וולטר

(אנחנו עוד נכיר באמת ...) על 'הדסטארט' של הספר של זוהר, כמה

תקתוקים על המקלדת של פרטי האשראי והופ - הוא כבר כאן, חתיך

עם צילומים נהדרים ועושר מתכונים שעוד לא נסיתי שלגמרי מדגדגים

לי בקצות האצבעות ובבלוטות הטעם :-) .    ממליצה מאוד !!

אם אנחנו בענייני אוכל - וכמובן אם יורשה לי - אז חייבת להמליץ

על טוויסט  נחמד שלאחרונה החלתי - את הצזיקי המוכר המככב רוב הקיץ

בגרסת המלפפון החלפתי בסלק !!! ויצא מדהים.  טעם וצבע מנצחים.

(* מבשלים את הסלק לריכוך ומקלפים תחת הברז והשאר כרגיל *)

תבדקו בעצמכם.

ואחרון חביב - כי אתן חייבות (ממש יוצא לי היום 'המומלצים של אילת')

קרם גוף ארומוטרפי של 'לבידו' בריח פריחת הדרים חמאת שיאה ושעוות דבורים

כל כך מעולה וקייצי - פריט חובה ממש.

2 האירונים מתחסלים מהר.  ממש  כמו הקיץ הזה

שנתיים חזרה בארץ. כבר.

היום בבוקר כשהבנות התארגנו הזכרתי להן שלפני שנתיים בדיוק 

התעוררנו במלון בלוס אנג'לס ממש ליד LAX

ויצאנו משם לשדה ולטיסה חזרה לארץ.     

חזרה הביתה.



הבנות במטוס - מדביקות מדבקות עוד לפני ההמראה




אלונה בגראג' סייל שעשינו עם חברים לפני החזרה


אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני יכולה לחוש זאת וגם לרשום כאן 

מאז החזרה.



העמסת הקונטיינר לפני הבית שם

בקיץ הזה פנו אליי לפחות 10 נשים שונות שעומדות לפני נסיעה כזו .

חוששות, מבוהלות, מלאות בסימני שאלה של מה יהיה ? והילדים ? ואני ?

וכולם בצדק.    השתדלתי לשוחח עם כולן למרות שלא תמיד היה לי הזמן.

חלק הפניתי הלאה, אחרי שיחה, למכרות שחיות בסביבה אליה הם עוברים 

או למישהי שעברה עם ילדים גדולים ויכולה לספר מנסיונה  



ממש עכשיו חוזרת חברה (שלפני שנתיים "חנכה" אותי בחוזרנו) ואני מוצאת 

את עצמי אומרת לה את אותן המילים שהיא בזמנו אמרה לי. 

כי אני יודעת (וגם היא יודעת כי זו לא הפעם הראשונה שלהם לנסוע ולשוב)

כמה שזה לא פשוט דווקא לחזור.  




אלה בבית הריק (וכמה שהיא גדלה מאז !!!)


עד כמה שזה ישמע משונה - למי שלא התנסה בכך: 

בעיקר אם לא חוזרים לאותה "משבצת" וצריכים להמציא מחדש את 

מקום המגורים, מקום העבודה, את הסביבה החברתית ואת כל מה שכלול 

במעבר, שוב, למקום חדש.  אבל ממש שונה מהמקום בו היתם רגילים 

לחיות בו בשנים האחרונות.




קרטון המקרר היה המשחק הגי שווה בבית הריק


אוסיף מנסיוני שאם בתקופה המאתגרת הזו כלולים גם הריון ולידה -  

האתגר כפול ומכופל.


אז אם אתם מלווים חברים שחוזרים אחרי כמה שנים במקום אחר

תהיו חברים : תפגשו אותם במקומות שצריך ותהיו שם.  



מחברת הסדורים והרשימות שלי מהחזרה


ואם אתם עומדים לפני חזרה אחרי אי אלו שנים (מי שמכיר את

הפוסטים שלי בתחום יודע שלדעתי שנה וקצת יותר זה טיול נחמד)

תכינו את עצמכם שזה לאו דווקא תהליך כזה פשוט.   



הקונטיינר הגיע 


תעודת ה"תושב חוזר" שלנו מסיימת את תפקידה אחרי שנתיים

בתיאום מושלם איתנו שכבר מרגישים חלק מהנוף, נושאים בתוכנו

חוויה עצומה ומופלאה שתמשיך איתנו הלאה לתמיד.

זה היה בקיץ לפני שנתיים, 

מאז גדלתי וכבר יש לי אופניים ...

הרהורים על דשא ועל זמן

שלום לכם.  לונג טיים ....   ......

כבר זמן מה אנחנו מתכננים את הגינה והפיתוח סביב הבית (וזה סופסוף קורה !! yes) 

כך שמובן הוא כי פוסט בענייני דשא ימשוך את תשומת לבי...  ונכנסתי לפייסלאנד (אבוי) 

והגעתי לפוסט הזה - של עופרה שפר ברוש - על הדשא של השכן - שדן בחזות המוצגת 

בפייסבוק - הסתגלות ילדים ועוד.    אגב, זה מזכיר לי את הפוסט שלי בעניין -

 רילוקיישן כל האמת - ללא התייחסות דווקא לפייבסוק אלא בכלל.

וזה הביא אותי לפתוח את הבלוגר ולשבת פה איתכם ועם כוס מים ענקית (באדיבות אוריה 

המהממת שלי שישנה, ושזה עתה חגגה שנה ואני מתחייבת לרשום פה עליה כי כל כך 

מגיע לה ובעצם גם לכם.)


זה שבפייס ה"חיים" מוצגים במעוות זה ידוע.  לבסס על פוסטים כאלה ואחרים את הצפיות 

שלנו מהמציאות או מהחיים שלנו זה גם - סוג של .

ומעברים הם קשים.  הם מטלטלים.   וכל אחד מקבל אותם ומגיב אליהם אחרת.

בדומה לשינויים אחרים בחיים - לוקח לנו זמן להסתגל, להפרד ממה שהיה ואין, לבנות 

מחדש את מה שישנו וללמוד לאהוב אותו ואותנו בתוכו. איתו.    זה תהליך.

קצת כמו לתכנן פיתוח וגינה סביב הבית. אפילו שעברו (בסוף החודש - בחיי - שנתיים 

מאז שחזרנו, נכון - עמוסות מאוד - עם הריון לא משעמם בכלל ותינוקת מופלאה 

שהצטרפה והרבה אור וגם הרבה חושך שעברתי - <ועל כולם התחלתי לכתוב כאן פוסטים 

שטרם נסתיימה כתיבתם> ואני מקווה שיגיע גם הרגע שלהם) - וההבנה הזו שדברים 

לוקחים  זמן ושאנחנו חייבים את הזמן הזה . שהוא משרת אותנו לכל מהלך ולכל תהליך.  


ולמה בעצם כל זה כל כך מדגדג לי  ? גם בגלל הגינה - אוי - כמה שאני כבר רוצה שתהיה 

לנו פה גינה , למרות שאנחנו חיים ליד חורשה משגעת ירוקה ושקטה ...והמילה הזו דשא - 

ישר מביאה את התשובה - דרבן, בטח דרבן - כאילו שיש לי מושג בדשא...   

ובעיקר כי אני מרגישה שזה בדיוק המקום שאני נמצאת בו - הזמן הזה ש"לוקח את שלו"

ושאוריה שגדילה לה - לפעמים מהר מידי ולפעמים לאט מידי - נותנת לי להבין שאני 

מצליחה,  לפעמים, להקיף את שלושת האוצרות שלי יחד - על כל פערי הדרישות 

והאנליודעת מה שלהן וכל זאת מבלי שצמחה לי עוד יד !!  (חייבים לשפר גנטית 

את העניין הזה (-:) ולעיתים אפילו שמרתי על שפיותי.

ברור לי היום שזה שחיינו כאן תקופה ללא הגינה - מאפשר לנו להקים אותה יותר במדוייק.



אז יש לכם דשא ?   וזמן,  יש לכם ? 

שיהיה סופשבוע כזה - כמו שאתם רוצים שיהיה...

זאת אוריה  שלי שמלמדת אותי כל כך הרבה ... על זמן ובכלל

סדר. פסח.

משהו בזמן הזה של ערב פסח - של ארגון וניקוי 

אפילו רק ההשתדלות והכוונה - גם אם לא הכל קורה כרגע - 

מביא אותי גם לפה.  לבלוג.  הסבלני והמכיל שלי. 

הוא לא כועס שאני מזניחה אותו.  אני יודעת שלא.  



כבר 10 ימים בחופש עם שלוש בנות בבית : 

מתיקות אין קץ, ולא צריך למהר לשומקום.

אולי - הכי קרוב להומסקולינג שאי פעם יהיה פה... 

רגעי קסם של עשיה ולימוד והבנה עד כמה הם יקרים 

ועד כמה - עם כל הקושי - אפשר להנות מהם ולנצור . לנצור לתמיד

את זה שיש פה תינוקת מאירת פנים,  ילדונת מתוקה באופן לא חוקי 

וילדה שגדילה וניכרות ממנה איכויות מרשימות .


העבודה הזו של ערב פסח - הביעור של החמוץ, המחמיץ, ההשלמה עם ההחמצות,

וההבנה שהנה - מתחילים שוב : מרגשת כל שנה מחדש.

הניקוי הזה של מה שכבר לא מרגיש שייך לי או אין לי בו צורך. 

ההבנה שאני משתנה, שוב, ומתקרבת.  מתקדמת.  בטוב.



מאחלת לכם חג שמח, תבלו עם אהוביכם ויקיריכם,

תהנו מהזמן הזה שמעניקים לנו עם הילדים ללא המסגרות הקבועות

ותנסו להבין ממה אתם משתחררים או מה אתם משחררים בחג הזה

כבני חורין אמיתיים. 

אה - ועוד דבר - העוגיות האלה של פסח - אני מתה עליהן !!!! 

(בטוחה שיש כמה שרוצים לרגום אותי עכשיו) 


שמח ונעים ומצחיק והכל - שיהיה החג שלכם. 

ברגע שאתפנה (וזה קורה, רק סבלנות) אבקר כאן יותר

פסח שמח