יום חמישי, 17 ביולי 2014

רילוקיישן - כל האמת - ואפילו בלי תמונה אחת


אנחנו נמצאים במן תקופה משונה כזו - רגל אחת עוד כאן  - מסרבת להינתק מהמקום 

הנהדר הזה ורגל אחת כבר פונה לארץ.  על אף כל מה שקורה שם. 

הבית מתחיל לקבל שוב צורה של ארגזים ארגזים.   ממיינים, מוכרים, תורמים, 

מנסים לדמיין מה נרצה וכמה בארץ מהטוב והשפע שפה - וכאן כידוע 

הכסף קונה הרבה הרבה יותר (לא מצליחה להבין איך דאודורנט זהה שעולה פה דולר 

מגיע בארץ למחיר ההזוי של 33 ש"ח.  לא מצליחה וכנראה גם לא אצליח)

אני עוצרת הכל כדי לרשום פוסט שכבר הרבה זמן יושב לי "בקנה" והתבשל 

בעיקר בגלל ח' - שלפני יותר מחצי שנה הגיעה לכאן עם משפחתה 

ולפני זה יצרה איתי קשר (דרך הבלוג) כדי לברר מספר פרטים שקשה להבין 

ולהחליט מהארץ... 

  בשיחות שלנו מאז ועד עכשיו היא משתפת אותי בקשיים,  שהם חווים כאן



בהתחלה, קשיים מוכרים שכבר הספקתי לשכוח את רובם ובאחת השיחות 


, שלנו היא הסבירה לי שאני לא בסדר - שבבלוג תמיד רשמתי "כמה טוב ונעים",

 ואפפעם לא סיפרתי כמה רילוקיישן זה קשה.  כמה זה מאתגר

הלכתי אחורה לבלוג הישן כדי לבדוק הכצעקתה והיא צודקת.!!!

נכון. לא שיתפתי יותר מידי בקשיים של המהלך הזה.  ויש לא מעט.

מה גם שאנחנו הגענו לכאן במסגרת עבודה והיינו מאוד מפונקים - 

חיכתה לנו דירה זמנית מרוהטת לחודשיים ואוטו שכור לחודש 

ולקחו אותנו לסיור באזור ונסו לעזור במציאת בית קבוע....

ועוד כל מיני דברים בירוקרטיים כמו בטוח רפואי וניירת ומה לא...


עכשיו - כשאנחנו מתחילים להתקפל ומנסים להתכונן לחזרה לארץ

בראש רצות מחשבות של סיכום התקופה הזו - שכן, היו בה גם לא מעט קשיים.


בהחלט יתכן שרוב קוראיי הבלוג יצקצקו בלשונם ויחשבו בציניות "באמת אוייויויי"...

מסכנים גדולים - לעבור לדרום קליפורניה לכמה שנים - כמה קשה... 

אבל להעתיק את חיי המשפחה - ולא משנה להיכן - זו חוויה מטלטלת


אני לא אשכח את היום שהגענו לפה לראשונה. 

יצאנו בטיסת לילה ללוס אנג'לס ממנה המשכנו בטיסה נוספת לכאן.

זה עוד היה בתקופה היפה שהיה מותר לכל נוסע להגיע עם 2 מזוודות... אז היו לנו 6

וגם עגלה וגם כסאי בטיחות לאלונה


את העגלה שלנו דפקו לנו בטיסת אל על. כשפניתי אחרי חודשים ספורים 

לבקש פיצוי הסבירו לי שהיתי אמורה לטפל בזה עד 10 ימים מהטיסה.  

(כן. זה בדיוק מה שאני אתעסק איתו ב-10 ימים הראשונים...)


נחתנו בסאן דיאגו ופנינו לקבלת רכב שכור. הפקיד הסתכל על כל הכבודה שלנו 

ונתן לנו רכב גדול שיכיל אותה.  לרגע הרגשתי כאילו אני שוב בקבוץ 

עם הרכבים העצומים ...

הגענו לקומפלקס ששם היה לנו הבית זמני מטעם העבודה של איתי.  

ברגע שירדנו מהרכב אלונה הרביצה הקאה עצומה על המדרכה 

ואיתי ואני הסתכלנו אחד על השני ולא ידענו מה לעשות.

איתי הרים את אלונה ואז היא הקיאה הקאה חוזרת עליו.   

אני נשארתי לנקות את היופי עם חבילת מגבונים שהיתה לי בתיק, 

לתוך הפח הסמוך, לימים - מסתבר שזה פח מחזור נייר בלבד


נכנסנו לבית שהיה מרוהט ומאובזר עם כל מה שצריך - ישר לאמבטיות ולמיטה.. 

זה היה בערך 14 בצהריים - קצת יותר מ-24 שעות מהרגע שיצאנו מהבית 

של ההורים שלי לשדה התעופה בארץ.

ואז התעוררנו.

בבית היה חשוך. בחוץ היה חשוך

לא היה לנו טלפון. לא היה לנו שעון. ולא היה לנו מושג ירוק אם זה עכשיו 5 אחה"צ

או 11 בלילה או 3 לפנות בוקר

תלישות מוחלטת

כזו שאי אפשר להסביר.

מי יודע בכלל באיזו שעה מחשיך כאן ?



על השיש במטבח היו מונחות שקיות של "פיירט בוטיס" - חטיף כזה דומה בצורתו לבמבה

טעמתי, ירקתי וזרקתי הכל לפח.

חשבתי לעצמי - איזה טעם מגעיל יש לאמריקאים האלה !

לימים - זה החטיף שאלונה הכי אוהבת ...

היתה שם מכונת קפה אמריקאית (ששונה מאוד ממכונת קפה שאתם מדמיינים) ובעיקר

הקפה שהיא מכינה שונה מאוד מזה שאתם מכירים... ומי בכלל יודע להפעיל את הדבר 

הזה עכשיו, אז נסענו עם האוטו המפלצתי לסטארבקס הסמוך.  ושם גלינו שגם אצלם 

- איך לאמר - הקפה לא משהו...


נכנסנו לסופר לקנות כמה דברים ולא הבנו מה הולך שם בטריידר ג'ואס - 

שזה הסופר הביתי שלנו עד עצם היום הזה ולמדנו מהר מאוד שהוא באמת 

הכי טוב בעולם (ודווקא בלעדיו יהיה קשה לנו בארץ). 

כשחזרנו לאוטוראינו שחנינו הפוך ובכלל נכנסנו עם הרכב בכיוון ההפוך... 

כאן זה אמריקה. הכל ברור. לכל דבר יש כללים.  וכדאי לישר קו 


ASAP


לקח לנו כמה ימים טובים להבין לאן הגענו

וכמה חודשים טובים להכיר את העיר

נראה לי שהשנה הראשונה היא בכלל שנת הסתגלות .


בכלל - אני חייבת לציין שמבחינתי האישית -רילוקיישן כהגדרה מתחיל מהשנה השניה

כל מה שהוא עד שנה או פחות - זה טיול ארוך 




- אני זוכרת את עצמי באחד מימי השישי הראשונים עומדת ברמזור אדום 

ליד ההול פודס וממררת בבכי של געגועים לבית ולמשפחה, שבאותה שעה היתה יחד 

בארוחת ליל שישי...

אני זוכרת כמה קשה היה לי להכיל את זה שלא אחגוג את ליל הסדר עם המשפחה 

 שלי - בשנה הראשונה וכמה זה שעשע אותי השנה כשנזכרתי בזה עת ערכתי את 


שולחן הסדר. אני גם זוכרת איך למדתי להכיל את הקושי ולהתמודד איתו מעשית 

באותן סיטואציות ובכלל - כמה צדדים שלי זכיתי להכיר כאן לאורך התקופה 

הזו בשל כל החוויות...


אז כן - זו חוויה מטלטלת ולא תמיד פשוטה, בעיקר לא בהתחלה

להכניס ילדים קטנים שלא יודעים אנגלית למערכת חינוך - לא פשוט.

להכניס ילדי בית ספר - עוד הרבה יותר...

להבין מה רוצים ממך בכל מיני בירוקרטיות כאן - לא פשוט

ללמוד לקרוא "אמריקאית" בין השורות, בין המילים - לא פשוט.

לנהל צוות אמריקאים  - ממש ממש לא פשוט...



עשינו כאן כל כך הרבה, חווינו כאן המון. על דרך החיוב וגם על השלילה.

ואני אסירת תודה על שזכינו לטלטלה הזו ולחוויה המיוחדת הזו

ומכאן אני אומרת לכל מי ששוקל צעד כזה , מתלבט, מהרהר - צאו.  !

צאו ותהנו ותטיילנו ותכירו ותראו ותפגשו. 

זה פוקח עיניים זה פותח את הראש וזה מרענן



מבחינה אישית התקופה הזו נתנה לי המון וחשפה אותי לכל כך הרבה 

אם זה במובן המקצועי - ההתנסויות כאן, הלמודים השונים שבחרתי

 , החומרים, העושר, המגוון, הסגנונות השונים והמפגש עם האנשים המרתקים..


אני לא יכולה בכלל לנסות להסביר מה זה עשה לנו כמשפחה. 

ובעיקר סביב הרחבתה עם הלידה של אלה שלימדה אותי כל כך הרבה על כאן 

ועל שם ועל כמה טוב שיש לי את המשפחה שלי בצידו השני של הכדור



העבודה של איתי - שבגללה הגענו לכאן - שהלכה וגדלה והתרחבה ובימים אלה

 הוא מסיים פרוייקט ענקי אחרי כמה אחרים שהספיק להקים כאן בהצלחה גדולה 

- למדנו להכיר תרבות אחרת , סגנון עבודה שונה, התנהלות מערכתית שונה 

(ולא תמיד דווקא במובן החיובי) .....



איך אפשר לסכם כמעט 4 שנים שלנו כאן ?


אני שמחה מאוד שהתמזל מזלנו ויצאנו להרפתקאה הזו ואני מרגישה שהצלחנו

להוציא את המיטב מהתקופה הזו : שטעמנו ונסענו וניצלנו את הזמן להנות מכל כך 

הרבה דברים טובים שהמקום הזה מציע - ובאמת שסאן דיאגו היא נהדרת.

וקליפורניה נפלאה ומזמינה  (כן, יש האומרים שזה לא באמת ארה"ב, לנו זה התאים בול)

וממש כפי שמהעבר לכאן לפני 4 שנים לא היה פשוט - כך גם המעבר המתקרב לארץ ...

למרות שזו הארץ שלנו, והשפה ברורה יותר (אם כי לפעמים צורמת) .... 

צפוי להילוות בקשיים וצפויה לנו תקופת הסתגלות. לא פחות ממה שנדרשה לנו כאן

וגם אותה נעבור. אני בטוחה.  




אז שלא תגידו שלא אמרתי - רילו - זה לא פשוט - אבל שווה

ובגדול.

(ואם זה יכול להיות לסאן דיאגו - אז בכלל)



ובנימה זו - אני באמת מקווה שנדע ימים שקטים ונעימים יותר בארץ שלנו,


מגיע לנו ולילדים שלנו לחיות חיים שקים ונעימים ונורמאליים - ממש כמו בכל מקום 

אחר בעולם.   



יום רביעי, 9 ביולי 2014

זה הקיץ האחרון שלי איתם - פוסט ארוך !

הקיץ הזה - האחרון פה בסאן דיאגו היפה והנעימה

לפני שחוזרים לארץ.

לא ברור מתי הקיץ מתחיל כאן - כי "קיץ" כאן בערך כל השנה 

וגם בחודשים החמים נעים כאן. ... נראה לי שמאי - זה זמן טוב להתחיל 


את מאי פתחנו במסיבת חוף - בסגנון מקסיקני לכבוד סינקו דה מאיו

כששאלתי את מריסול - הגננת של אלה מהו החג הזה היא הסבירה לי

שהם - המקסיקנים, בכלל לא חוגגים אותו וזה מן חג שהמציאו האמריקאים. 

לא נורא.  חגגנו ונהננו 



כמידי חודש במשך השנה ערכנו מסיבת חוף במסגרת הכיתה של אלונה

מבית הספר - זכינו לשילוב מנצח של משפחות מכל העולם ובכלל היתה 

לנו שנה נהדרת בבית ספר המצויין הזה.





וכמו בכל שנה ב-9 למאי - יומולדת לאלונה : 


השנה את הכתר היא בחרה והכינה כמעט לבד






ממש אחרי היומולדת קבלנו זימון - אלונה ואני למשרדי העריה כדי להפוך

אותה לאזרחית אמריקאית.   אז עכשיו יש לנו כבר רוב אמריקאי במשפחה





לראשונה במשך 4 השנים שלנו כאן "זכינו" להכיר את אחת התופעות

הפחות נעימות שקורות כאן - השריפות.  ברגע שיש רוחות מזרחיות יבשות

ונהיה חם (וכמה שבועות בשנה חם פה) זה עניין נפיץ - וכל כמה שנים קורה

הציבור וכוחות ההצלה מלומדי נסיון והכל מסודר ומטופל בזמן באופן מרשים

ליום 1 סגרו את בית ספר ואלונה ביקשה שנלך לסופר הישראלי  - כי היא 

חייבת קרמבו.  וגם במבה.  אני מודה שאני לא פוקדת את המקום בקביעות, 

ולא ממש חסרים לי כאן המוצרים הישראלים .  

לא רק שמצאנו קרמבו (לא בטוחה שיש בארץ במאי) אפילו מצאנו בטעם מוקה

מה שאומר שאיתי היה מאוד מרוצה. 

אלה -  בכלל לא הבינה מה הסיפור הגדול


והחברים הסלובקיים שלנו סיפרו לנו שבהונגריה יש בדיוק כאלה



את ל'ג בעומר חגגנו עם חברים  בקומזיץ במישן ביי 



אלה פיתחה סגנון אכילה של מרשמלו טבול בחול




בהמשך היה לנו ערב פתוח בבית ספר של אלונה שככל שאני לומדת 

 להכיר אותו אני אוהבת אותו יותר ויותר.   

חבל לנו מאוד לעזוב כאן ועוד יותר - את בית הספר הנהדר הזה


אלונה הראתה לנו את כל הפרוייקטים עליהם היא עבדה בתקופה האחרונה


וזה כיף גדול להיכנס לעולם שלה ולמגוון הפעילויות המוצעות להם שם




אפשר כבר להבין איזו שימלה אלונה הכי אוהבת ... ולא מוותרת 

עליה בשום הזדמנות

והשיניים האלה - לא יהיו פה בקרוב מאוד...



בממוריאל דיי נסענו לבלבואה איילנד עם דני ועינת וחבורת הבנות שלנו

נוסעים לניו פורט ביץ' ולוקחים מעבורת לאי 








הימים מתארכים וכיף לצאת ולבלות בפארק ליד הבית 

שגם אליו - מנסתם - מאוד נתגעגע







ולסיום החודש הזה - באחד הערבים הצלחתי לתפוס במצלמה אורח 

נחמדשהגיע לבקור, נראה לי שקצת הבהלתי אותו עם הפלאש






את חודש יוני פתחנו במסיבת חוף נוספת - והפעם בסגנון הוואי



התחילו במסורת הזו פאטריק וסוסקיה - החברים הולנדים שלנו

(שכבר חזרו להולנד וממש עוד מעט באים לכאן לבקר) 

ומשהם נסעו נטלו את המושכות ג'אנל ומארק מקווין  שהגיעו מארקנסו




ואז אבא שלי הגיע אלינו מיפן הרחוקה לביקור

ממש בזמן כדי לחגוג ביחד את יום האב



  
יצאנו לאימפריאל ביץ' - 



לא מובן מאיליו לחגוג כאן יום האב עם אבא שלי !


ביחד עם האבא של בנותיי


ועל הדרך היה לנו גם יום הסב




רק אלונה תשחק "לא לדרוך על הקווים" בגשר קורות כזה






וקצת לפני סוף יוני היה קונצרט הסיום של הקינדרים המתוקים


וזו המורה הנהדרת של אלונה - מיס בוסטני - שאלונה מעריצה


ואני קוראת לה "הקוסמת" - כי בזכותה הבת שלי קוראת וכותבת אנגלית

 ומעבר לכל ההשקעה שלה  בשנה הזו היא גם הכירה לנו "כפילה של אלונה" (כמעט) 

מהטלביזיה  של שנות ה-80' שאני לא הכרתי

Punky Brewster



והיה לנו עצוב וקשה לעזוב את הטורי פיינס - בית הספר שלנו



אבל אז יצאנו לחופש גדול - וכמו בכל שנה כאן אני אומרת - פה החופש

 באמת גדול.3 חודשים כמעט. 

אותו התחלנו עם הטיול הנהדר  שלנו לרוקיס הקנדיים





זה היה גם יום הנישואין שלנו  ואולי הטיול המסכם שלנו פה.

 אם אני מסתכלת אחורה על 4 השנים הללו - אז ביוני 2011 

נסענו לטיול ביוסמיטי וסקויה, ביוני 2012 נסענו לניו יורק, ביוני 2013 

להוואי  והשנה לקנדה.  לא רע בכלל.   ואלה כאמור רק חלק מהטיולים...



 וגם הטיול הזה נגמר ומשחזרנו אלונה הצטרפה להקאמפ תיאטרון 

  שהיא כל כך אוהבת והשבוע הם מעלים את מלך האריות 




חוצמיזה היה לנו את האוהל 


וכרית שיניים מהפוסט הקודם - עם שן אחת פחות בחיוך




וסופסוף הלילי סטאר גייזר שלי פורח בשיאו  - ממש לפני שכל העציצים כאן

עוברים ומוצאים להם בית אחר 

 





בעונה הזו של השנה גן החיות פתוח כל ערב עד מאוחר ואפשר לבוא, 

לאכול שם ארוחת ערב (או להגיע אחריה), להסתובב בין החיות - 

שחלק מהן הרבה יותר פעילות  בלילה או לקראתו,

 וכמו בכל אביב - הפלמינגו שבכניסה - מקננים להם בנחת


אני לא בטוחה שאלה מצליחה להבין את החיה המשונה הזו


בשעה הזו הגן חיות כבר יחסית ריק (לעונת מתויירת שכזו) ואפשר ללכת 

בכיף ואפילו להגיע לגן המשחקים




ואם מתעייפים - עולים על עגלה זוגית


עד לג'ירפות היפות  , שאם רוצים ניתן להאכיל אותן





אנחנו כל כך אוהבים את הגן חיות פה - עוד מקום שנתגעגע אליו כאן





אחרי שהאריה נמתח על גזע העץ הוא פונה לגדר הרשת מאחוריה נמצא רוב הקהל


מסתובב עם אחוריו ומרביץ השתנה ברוורס על האנשים!  זה כ"כ הצחיק אותי

שלא הצלחתי לצלם. 

מול הכלוב של האריה יש שלט המזהיר מטווח ה"ספריי" שלו. הפעם

למדנו שזה אמיתי. 


אלונה לא מוותרת לנו על הנסיעה ב"סקאי פארי" של הגן חיות


אפשר לראות את החיות מלמעלה 


ולראות את הבניינים הספרדיים המופלאים של הבלבואה פארק  



ולהפרד עד הבקור הבא




ועכשיו - כבר יולי.   החודש האחרון שלנו פה.

שנפתח בפרידה עצובה ובלתי נתפסת מדוד שלי - אחיה של אימי 

שנפטר בטרם עת אחרי שחלה בחודשים האחרונים.

 ולא פשוט להיות רחוקים כל כך מהבית בזמנים הללו. 





לקראת מופע הזיקוקים המסורתי של ה-4 ביולי יצאנו לקורנאדו

כמובן - שבכל מקום - כל הבתים מקושטים ומדוגלים





קורונאדו - בלי קשר - זה אחד המקומות היפים להסתובב בהם

ואפילו יש לי פוסט כמעט מוכן על המקום המיוחד הזה



ביום שכזה - המונים הגיעו לשני צידי המפרץ למופע הזיקוקים


 וגם בתוך המפרץ - לא מעט סירות משייטות או עומדות - לקראת המופע


וגם השנה - הסטיקלייטים עשו את העבודה...



והעסיקו את הבנות לפני המופע שהתחיל בדיוק ב-21:00

ועמד בכל ה"הבטחות" - מופע מתואם מכמה מוקדים שונים לאורך המפרץ

אותו מופע שלפני שנתיים התפקשש וכל הזיקוקים נורו ביחד תוך 30 שניות)

במקום בחצי שעה  - כמו שניתן לראות כאן.  אז בכלל הלכנו למופע של

(לה הויה ליד הבית כי הבטן של ההריון דאז לא אפשרה לי להגיע לדאון טאון

הבנות שלי לא ממש אהבו את הרעיון של הפיצוצים 






אפשר לאמר שנדחסנו בין המוני אדם כדי לחזות בפיצוצים והאורות הללו

(שבטח כרגע אף אחד בישראל לא באמת מעוניין לראות - לאור ההסלמה)

ועכשיו אנחנו כבר מתחילים לקפל את הבית.

ובינתיים נפלה עוד שן לאלונה - והחיוך שלה עם חור שכזה

ושוב - הכרית ההיא - נכנסה לשימוש...




יש לנו כאן עוד כמה שבועות


בשורות טובות שיהיו לנו !!