לייבור דיי אמיתי מלפני 4 שנים - אלה שלי :

אתמול לפני 4 שנים, במוצאי הלייבור דיי יצאנו ב-1 בלילה 

לבית של חברים שלנו והשארנו את אלונה אצלם. 

משם המשכנו  למרכז לידה טבעית בהילקרסט בסאן דייגו ושם 

תוך שעתיים וקצת הצטרפה אלינו אלה שלנו הנהדרת.  

אני זוכרת כל דקה מהלידה הזו: את הרגע בו אריקה המידוויפ -

ביקשה ממני לתפוס אותך כשיצאת, ואיך מייד זחלת עליי 

ולא הפסקת לצרוח עד שלא הגעת ותפסת ונסית לינוק 

עודך מחוברת לחבל הטבור היודע להספיק ולהגיע בדיוק .   

את זה שלאף אחד לא היה דחוף לנתק אותו או לדעת כמה בדיוק את שוקלת . 

ראו שאת קטנה ונחושה ורק בקשו שתהיי על אחד מאיתנו צמוד צמוד . 

היית יפה כמו בובה.  עדיין.

מאוחר יותר עטפו אותך וחבשו כובע לראשך והיית על איתי. איכשהו אחרי 

כל הלידות שלנו הוא זה שחייב לנוח, ואני עם האדרלין המזוקק של אחרי 

לידה טבעית מרגישה שיכולה לבלוע את העולם בהליכה אחורנית.  

כדי לא להפריע יצאתי מחוץ לחדר והתקשרתי לקרן אחותי (שילדה בדיוק 

שבוע אחריי בלידה דומה את נועם שלה) -  ופתאום המרחק הזה מהקצה 

השני של העולם,  התכווץ לי בבת אחת .

אני לא אשכח את המידוויפ שהגיעה למשמרת בוקר ונכנסה אליי לחדר 

(שם הכל קורה באותו החדר - מהרגע בו מגיעים ועד שעוזבים והכל מתנהל 

סביב היולדת והנולד מבלי שיצטרכו לצאת) ודברה איתי על הלידה, 

עיבדה אותה יחד איתי והסבירה לי כמה החוויות האלה של החיים 

בונות אותנו הנשים וילוו אותי עד סוף ימי. 

איתי הלך לאסוף את אלונה מהחברים ולקח את אותה ליום הראשון של הגן 

בכיתה של סילביה הנפלאה, והביא אותה בסופו למפגש המרגש שלכן,

אלונה כל כך חיכתה לפגוש אותך - את האחות החדשה שלה  

ואיך פתאום זה הרגשנו שיש לנו משפחה ממש.   כבר לא זוג וילדה.

אני לא אשכח כמה התרגשתי כשהצלחנו לינוק ולהניק, במיוחד אחרי שהקסם הזה 

לא קרה לי בלידה הראשונה. 

ואת - לאט לאט גדלת. והיית פיצפונת.

אני זוכרת איך בגיל שלושה חודשים כשהיית בעגלה שאלה אותי מישהי 

׳היא בת שבועיים, נכון?׳ כי היית קטנטונת. 

ואיך המנהלת במארשלס היתה קוראת לך ״ג׳ונה״ (שאין לי מושג מה זה אומר) 

ושואלת בכל פעם מחדש אם האבא של התינוקת פרסי ?

(אולי יש פרסים בקהל שיגלו לי) 

איך בכל בוקר כשלווינו את אלונה לגן, טרי הגננת היתה חוטפת אותך 

מהעגלה ומשתגעת ממך , ואיך כל פעם חשבתי לעצמי כמה המשפחות 

שלנו מפסידות כשהן לא מכירות אותך בכלל....    עד שבאנו איתך 

ועם אלונה לביקור בארץ והם פגשו אותך לראשונה.

היית מסתובבת איתי בכל מקום, מתמסרת לשגעונות שלי בהבנה - 

חנויות מכל הסוגים, הליכות בוקר על הפאסיפיק בלה הויה או על הצוק שמעל, 

טיולים בלי סוף בסאן דייגו המשגעת ... 

ואיך היית מפרקת לבד שני מגשי פטל אדום אחרי כל בקור שלנו בקוסקו.

  

כמה שנסיתי סרבת לקחת מוצץ. 

בגיל שנה 'פיטרת אותי' והחלטת שאת כבר לא יונקת ובמקום זה 

התחלת למצוץ אצבע וזה היה ועודנו אחד הדברים המתוקים בתבל.

אחרי כמה זמן נכנסת למשפחתון של מריסול וקראו לך "צ'יקיטה לינדה" 

(שזה קטנה ויפה) ושם איכשהו התחלת לגדול עם האוכל המקסיקני וכמויות 

האהבה העצומות, והיתי צוחקת בכל פעם שבאתי לאסוף אותך שאת דומה 

למריסול יותר מאשר לי ...

ואז נפרדנו.  מכולם. 

הגעת לארץ עם קצת ספרדית הרבה אנגלית וטונות של מתיקות ולא הבנת בכלל 

מי אלה כל האנשים סביבך באולם קבלת הפנים בשדה התעופה. מייד פנית עם 

סבא מויש (אבא שלי שביקר אצלנו לפני שחזרנו ארצה -ואותו מיד זיהית) לעשות 

סיבוב על כל המדרגות הנעות באולם ...  

  

די מהר למדת להכיר את כל המשפחות והמילים בעיברית החלו להתגלגל על לשונך 

ונכנסנו לגן של מאיה הנהדרת ועברנו לבית שלנו ליד החורשה.   

הפכת מפעוטה מתוקה לילדה מתוקה עוד יותר, רגישה ומצחיקה, חברותית וחכמה, 

יצירתית וחבקנית והתרגשת ללמוד כל שיר וריקוד בשמחה הזו שיש לך מבפנים. 

בנתיים בבטן שלי צמחה לך אחות חדשה שנולדה גם היא והצטרפה למשפחתנו 

והביאה איתה גלונים של אור ואת הפכת לאחות גדולה אמיתית וגם לשוקולד הטהור 

שבסנדוויץ' שלנו. 

כל יום את ממשיכה להפתיע אותנו עם גילויים חדשים שלך: סקרנות, תבונה 

טוב לב, עדינות והרבה צחוק.   את פשוט נהדרת.   ואנחנו ברי מזל שבחרת בנו

מכל המשפחות בעולם להיות חלק מאיתנו ושמחים איתך בכל יום מחדש.

לושי שלנו מדהימה שכמוך. את בת 4 היום.  ואין לי מילים לתאר כמה אני אוהבת אותך.

מזל טוב לך וגם לנו.